הצעת חוק אחריות המדינה לשירותים ציבוריים והליכי הפרטה
בשנת 2012 הוכנה טיוטה ראשונית להצעת חוק שנוסחה על-ידי מרכז חזן לצדק חברתי במכון ון ליר, האגודה לזכויות האזרח וועדת מומחים. הטיוטה נדונה כעת עם גורמים שונים.
מאז שנות ה-80 נוקטות כל ממשלות ישראל במדיניות של הפרטות, במסגרתה נעשו הרפורמות המשמעותיות ביותר במשק הישראלי. למרות זאת, תהליכי ההפרטה לא מוסדרים בחוק, לא ברמת המאקרו -- השיקולים בדבר ההשפעה על החברה והכלכלה בישראל; ולא ברמת המיקרו – הצורך לנמק את כדאיות ההפרטות המוצעות בתחומים מסוימים. הכרעות על הפרטות נופלות בדרכים שונות: חקיקה ראשית, חוק ההסדרים, תקנות, החלטות מינהליות, החלטות שר, מנכ"ל, ופקידים אחרים. כך בשלטון המרכזי וכך ברשויות המקומיות. לעתים מתקבלות החלטות בדבר הפרטות מבלי שמוצגת מערכת השיקולים לגבי אחריות המדינה והסמכויות השלטוניות שראוי או לא ראוי להפריט; המשמעויות של הסטת הגבולות בין הציבורי-הכללי (המדינה), הפרטי-העסקי (ארגונים עם כוונת רווח) והציבורי-החברתי (ארגונים ללא כוונת רווח); וסוגיית האַסדרה (רגולציה) והשלכותיה על אחריות המדינה ועל ההפרטה.
חלק גדול מההפרטות נעשו בהחלטות מינהליות בין אם בדרך אגב, או מתוך תפיסה אידיאולוגית, בלא הליך המאפשר דיון ציבורי. רבות מההחלטות בדבר הפרטות נתקבלו מבלי שהוצגו למקבלי ההחלטות מידע רלבנטי – כלכלי ואחר, והכל מתוך הנחה שגופים מופרטים יעילים יותר מאשר שירות המדינה. בנוסף לחברות ממשלתיות, במהלך העשורים האחרונים הופרטו בישראל חלק ניכר משירותי הרווחה והחינוך, וחלק ממערכת הבריאות; נעשה ניסיון להקים בית סוהר פרטי ובוצעו, או הוצגו הצעות, להפרטה בדרך של מיקור חוץ במערכות המשפט, הביטחון, המשטרה, ועוד.
מחקרים שנערכו במדינות אחרות – והמחקר בארץ שנמצא בראשית דרכו -- מצביעים על כך כי ההפרטה אינה תמיד יעילה, אפילו במובן הכלכלי הצר של המונח. במקרים רבים ההפרטה מייקרת את עלות השירותים הניתנים לציבור; במקרים אחרים מפחיתה את היקפם, פריסתם ואיכותם; ולעתים ההפרטה עושה גם זאת וגם זאת. נראה שמגמת ההפרטה הלכה רחוק מדי ויש להכיר בכך שלצד יתרונותיה במקרים מסוימים, היו לה תוצאות בלתי רצויות. מכאן הצורך לקבוע סייגים ולתכנן הפרטות בצורה מושכלת.
הצעת החוק באה לשרטט את גבולות אותו "גרעין קשה" של סמכויות שלטוניות להן אחראית המדינה, ואותן חייבת הממשלה כרשות מבצעת לבצע בעצמה, בדומה להגדרות שנקבעו בחוק הרפורמה למצאי הפעולות הפדראליות בארצות הברית (FEDERAL ACTIVITIES INVENTORY REFORM ACT OF 1998). אשר קובע גדרות להפרטה ומגדיר קריטריונים לביצוע הפרטות של פעולות הממשל שאינן מטבען בעלות אופי ממשלי -GOVERNMENT ACTIVITIES NOT INHERENTLY GOVERNMENTAL IN NATURE.
הצעת החוק נועדה להסדיר את הליכי ההפרטה של שירותים ציבוריים בישראל ולקבוע את חובת אחריות המדינה לשירותים ציבוריים. היא לא מתעלמת ממורכבות הסוגיה ומן ההבדלים בין התחומים השונים. בהתאם לכך, ההצעה קובעת:
-
מספר מצומצם של תחומי יסוד אשר לא ניתן להפריטם ואשר ביצועם חייב להיעשות על-ידי עובדי ציבור.
-
מערכת הליכים שיקדימו כל החלטה בדבר הפרטה מותרת, הליכים שחובה לנקוט בהם בעת הפרטה ובצידם מנגנוני פיקוח ובקרה שיש להקימם לאחר הפרטה.
-
מנגנונים לשיקול דעת שיאפשרו חזרה מהפרטה, הן במקרה של הפרטות חדשות והן לגבי שירותים שהופרטו ואשר לפי התנאים שקובעת ההצעה, אסור היה להפריטם.
הצעה זו לא נועדה למנוע הפרטות באשר הן, אלא להכניס לספר החוקים של מדינת ישראל מערכת של כללים לבחינת תכניות להפרטה, שיאפשרו למקבלי ההחלטות לקבל החלטה מושכלת, שקופה ונתונה לביקורת.
כנס בנושא שנערך במרכז חזן במכון ון ליר ב- 7.11.11 |
|