השבוע העניקה השופטת שרה גדות, סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, לגיטימציה משפטית והצדקה מוסרית להפרטת מערכת החינוך הישראלית. השופטת גדות אינה לבד, היא מצטרפת לשופטים ושופטות המשרתים במערכת המשפט הישראלית ולשופטים בדימוס המשרתים בועדות ערר, שהחלטותיהם בשנים האחרונות מכרסמות במערכת החינוך הציבורית ויוצרות מערכת פרטית מקבילה במימון כספים ציבוריים. מערכת בדלנית, סלקטיבית ובלתי שוויונית המשרתת שכבה מצומצמת של משפחות בעלות אמצעים.

בפסק דינה דחתה השופטת גדות את ערעורו של משרד החינוך על החלטת ועדת הערר שבראשות השופט בדימוס דן ארבל להעניק לבית הספר הפרטי "חברותא" רישיון להפעלת בית ספר. בית הספר "חברותא" הוא פרי יוזמה של קבוצת אנשים פרטיים שמוביל דרור אלוני, בעברו מנהל גמנסיה "הרצליה". קבוצה זו הקימה עמותה בעלת השם האירוני "חינוך למנהיגות – חברה לתועלת הציבור בע"מ". מטרת בית הספר, לדברי מקימיו, היא לחנך חינוך ערכי ולהפוך את בוגרי בית הספר למנהיגים עתידיים של החברה הישראלית. הזכות והיכולת להיות מנהיג עתידי וערכי כרוכה בתשלום שכר לימוד שנתי של 35,000 שקלים. כל הרטוריקה הערכית והחזון של אלוני ושותפיו מתמצים בעיגון הקשר הון-שלטון בתחום החינוך ויצירת מנהיגות עתידית אוליגרכית.

עם תחילת התארגנות, הכריזו אלוני וחבריו שכל רצונם הוא להקים בית ספר פרטי ייחודי והם אינם מעוניינים באגורה מכספי הציבור. לא חלף זמן רב ואנשי "חברותא" פנו למשרד החינוך בבקשה שיכיר בבית ספרם כמוסד חינוך מוכר. מבחינה משפטית כאשר מוסד חינוכי זוכה להכרה של משרד החינוך הוא זכאי למימון ציבורי. אלוני וחבריו לא נולדו אתמול, למה להקים מוסד חינוכי סלקטיבי רק מכספים פרטיים כאשר אפשר להכניס את היד לכיס הציבורי ולזכות במימון נדיב. אם יש שר"פ – שירות רפואה פרטי, במימון ציבורי, מדוע שלא יתקיים שירות חינוך פרטי במימון ציבורי (זכויות היוצרים שח"פ שמורה לשותפי לאתר).

משרד החינוך סירב להעניק ל"חברותא" רישיון בטענה שבית הספר אינו עומד בדרישות החוק. החוק במקרה זה הוא, תקנות שהתקין שר החינוך רק לפני כשנה על מנת לעצור את שיטפון בתי הספר הלא ממלכתיים, הייחודיים, הניסויים וכיוצא באלו שיצרו מסגרות בדלניות במימון ציבורי. שפגעו במערכת החינוך הציבורית. התקנות הללו קובעות שרישיון יוענק לבית ספר רק אם הוא יכול להוכיח שהרכב תלמידיו הוא אינטגרטיבי מבחינת יכולות ואמצעים כלכליים, שבית הספר לא פוגע בבתי ספר ספר ממלכתיים ושהוא אינו גורם לירידה במספר התלמידים בכיתות, או לסגירתן של כיתות. בית הספר "חברותא" ערער על החלטת משרד החינוך וועדת הערר קיבלה את ערעור בית הספר. בעקבות החלטת ועדת הערר כתבתי כאן בהרחבה על הההחלטה הבעייתית מאד של ועדת הערער בראשות השופט בדימוס דן ארבל. כאמור על החלטת ועדת הערר ערער משרד החינוך והשופטת שרה גדות דחתה את הערעור.

השופטת גדות מעלה מספר נימוקים לדחיית הערעור. נימוק אחד מרכזי הוא שרישיון לפתיחת בית ספר מוענק על סמך חוק הפיקוח ובית הספר עומד בתנאי החוק, באשר לתנאים הנוגעים לשיקולים כלליים של אינטגרציה ואי פגיעה בבתי הספר הציבוריים, התנאים הכלולים בתקנות שהתקין שר החינוך. תנאים אלו נוגעים לדבריה למתן הכרה ומוסדרים בתקנות של חוק אחר ולכן אינם רלבנטיים להענקת רישיון המעוגן בחוק הפיקוח. אם משרד החינוך מעוניין באינטגרציה ושוויון הזדמנויות שיתכבד ויוסיף לחוק הפיקוח שיקולים חוץ בית ספריים כגון אלו. מבלי להיכנס לניתוח משפטי מפורט מדי, צריך לומר שפרשנות זו של השופטת המנתקת את שאלת הרישיון משאלת ההכרה היא פרשנות צרה ובעייתית, ודאי לאור העובדה שהתקנות שהתקין שר החינוך נועדו למנוע את פתיחתם של בתי ספר פרטיים מסוגם של "חברותא".

נימוק מרכזי שמעלה השופטת גדות שהפך בשנים האחרונות לעקרון ברור מאליו בלא מעט פסקי דין של בתי המשפט בשנים האחרונות, הוא נימוק האוטונומיה. להורים, נקבע, קיימת זכות לאוטונומיה בבחירת חינוך ילדיהם. "לאור חשיבותה ומעמדה של זכות זו", כותבת השופטת, "מוענק לה "משקל עודף" ועל המדינה מוטל נטל משמעותי על מנת להצדיק התערבות זו". השופטת נשענת על דברים דומים שכתב השופט אשר גרוניס בפסק דין בעניין בית ספר "עתיד", שבו קבע "שהתערבותה של המדינה בהחלטה של ההורים מוצדקת, כאשר הפגיעה בילד הינה קשה ומשמעותית. אם הפגיעה, הקיימת או הצפויה, אינה חמורה, יש ליתן משקל עודף להחלטתם של ההורים".

לקביעה זו ברורה מאליה כביכול עבור השופטים אין הצדקה עניינית ומוסרית והיא מרוקנת מתוכנה את הזכות השווה לחינוך, היא מבטלת את העקרון המכונן של כל מערכת חינוך של חברה דמוקרטית – עקרון שוויון ההזדמנויות בחינוך. על פי קביעה זו של השופטים כל ניסיון של התערבות ורגולציה של המדינה בתחום החינוך הוא בלתי לגיטימי אלא אם כן המדינה יכולה להצביע על פגיעה קשה ומשמעותית בילד. כך על פי קביעה זו למשל קביעת אזורי רישום על ידי הרשות המקומית ומשרד החינוך, או יישום מדיניות של אינטגרציה עלולים להיות בלתי מוצדקים ובלתי חוקיים כיוון שהם פוגעים באוטונומיה של ההורים בבחירת חינוך לילדיהם. על פי קביעה תמוהה זו שיקולים ציבוריים כלליים של הוגנות, סולידאריות ויעילות אינם צריכים להילקח בחשבון בעיצוב מדיניות חינוכית.

הבה ונבחן גם את הקביעה כי לזכות ההורים לאוטונומיה בבחירת חינוך ילדיהם יש "משקל עודף". יש לשים לב שבמקרה זה לא מדובר בזכותם של הורים המעוניינים לשמר את תרבותם ולהעניק לילדיהם חינוך על פי דתם ואמונתם, אלא על הזכות לאוטונומיה של הורים לקיים לעצמם מסגרת חינוך פרטית ובדלנית.

הגבלת חירותו של אדם לעשות מעשה מסוים אינה מובילה אוטומטית למסקנה שהגבלה זו היא בלתי מוצדקת. כך למשל מדינות דמוקרטיות מגבילות את חירותם של אנשים לממן מועמדים פוליטיים בבחירות כיוון שזה יפגע בתחרות ההוגנות ובעקרון השוויון הפוליטי. באותה מידה על מנת לקיים מערכת חינוך שבה כל הילדים נהנים מהזדמנות שווה ללא קשר לרקע החברתי והכלכלי שממנו הם מגיעים, כלומר על מנת להבטיח תחרות הוגנת בחינוך, יש הצדקה להגבלת החירות של הורים לקנות לעצמם יתרון באמצעות הקמת בתי ספר פרטיים וסלקטיביים. חינוך הוא סוג של טובין שסוציולוגים מכנים Positional Good, תחום שבו ערך ההשכלה של תלמידים אינו נקבע באופן אבסולוטי אלא באופן יחסי להישגיהם של תלמידים אחרים. כלומר הערך של הישגי תלמיד נקבע על פי הישגיהם של שאר התלמידים.

הגבלת חירותם של הורים להקים מערכת חינוך סלקטיבית ובדלנית על מנת לקיים מערכת חינוך צודקת היא מוצדקת. על מנת להוכיח שהגבלת החירות אינה מוצדקת על ההורה להצביע שהגבלת החירות פוגעת בחירות בסיסית, חירות לה הוא זכאי מתוקף שיקולים של צדק, עליו להצביע על כך שמדובר באינטרס חיוני הראוי להגנה ושלאחרים יש חובה לכבדו.  זה לא המקום להיכנס לדיון פילוסופי מפורט, אולם האינטרס של הורים בעלי אמצעים לקיים מסגרת חינוך פרטי ובדלני על מנת להעניק לילדיהם יתרון על פני ילדים אחרים, אינו  נכלל בקטגוריה של אינטרס חיוני הראוי להגנה מיוחדת שאמור להכריע את האינטרס בקיומה של מערכת חינוך צודקת. כך שבניגוד לדברי השופטים גדות וגרוניס, לא מדובר במקרה זה לא בזכות בסיסית וודאי לא בכזו הנושאת עימה "משקל עודף" (חברי יוסי יונה כתב הבוקר ב"הארץ" על הבעייתיות בהגדרת מושג האוטונומיה של בית המשפט, על הרחבת האוטונומיה של היחיד על חשבון האוטונומיה של חברו).

כדרך הנוהג המשפטי, גדות נשענת על קביעות ועדת הערר על מנת להוכיח, בין היתר, שבית ספר הינו אינטגרטיבי ולא סלקטיבי. היא כותבת, "משנקבע כי בית הספר הינו אינטגרטיבי, המכיל הרכב מגוון של תלמידים, אין חשש ממשי מפגיעה בהרכב ההטרוגני של בית הספר הרשמיים ולפגיעה בעקרון האינטגרציה בהם". הבעיה בהישענות על קביעות ועדת הערר, היא שקביעות ועדת הערר מופרכות ודי אבסורדיות וכתבתי על כך בפוסט קודם בעניין. בואו נציץ ונראה כיצד ענה השופט בדימוס ארבל על השאלה האם בית הספר הוא אינטגרטיבי, כלומר האם המעמד הסוציו-אקונומי משפיע על הרכב התלמידים בבית הספר? השופט מקבל את עדות מנכ"ל בית הספר (ללא הצגת ראיות) שאין שום בעיה כזו, כיוון שלדברי המנכ"ל 15%  מהתלמידים זוכים למלגה מלאה ו-35% מהתלמידים זוכים למלגה בגובה של 70%.

במלים פשוטות, 50% מהתלמידים בבית הספר משלמים 35,000 שקלים בשנה ו-35% משלמים 10,500 שקלים בשנה. הנתון הזה מביא את השופט למסקנה שבית הספר כולל תלמידים "ממצבים סוציו-אקונומיים שונים". כלומר העובדה שבית ספר הכולל 85% אחוזים של תלמידים שמשפחותיהם צריכות לשלם שכר לימוד שבין 10,500 שקלים ל-35,000 שקלים בשנה מעידה על פי דברי השופט על אינטגרציה חברתית. אתה לא יודע אם לצחוק או לבכות מהמבט הסוציולוגי הייחודי הזה של השופט על החברה הישראלית. עד כאן הרקע הכלכלי של התלמידים.

מה באשר לרקע החברתי של התלמידים? בבית הספר לומדים 45 תלמידים, שבעה תלמידים מתגוררים ברמת פולג, "באופן שעשוי להעיד על רמה סוציו-אקונומית גבוהה מהרגיל", אומר השופט, אולם לדעתו, "ממצא זה מעיד על האינטגרציה בבית הספר, המשלב תלמידים לא רק מאזורים שונים, אלא גם ממצבים סוציו-אקונומיים שונים". בהמשך ההחלטה הוא מציין שהתלמידים מגיעים לבית הספר מהיישובים הבאים: חיפה, קרית אונו, עתלית, כפר שמריהו, קדימה וצורן. כלומר לדעת השופט השילוב של תלמיד אמיד מכפר שמריהו ותלמיד אמיד מקרית אונו, מוכיחה שבית הספר מקיים אינטגרציה חברתית בין תלמידים מאזורים שונים.

הבורות או שמא נאמר ההיתממות הסוציולוגית של השופטים, באה לידי ביטוי מהתעלמותם של השופטים מהררי מחקרים אמפיריים המצביעים על השפעתם המזיקה של בתי ספר פרטיים ובתי ספר סלקטיביים על מערכת החינוך הציבורית, על הפרתם את עקרון שוויון ההזדמנויות, על פגיעתם באינטגרציה חברתית בין קבוצות שונות ועל הדרתם של תלמידים בעלי צרכים מיוחדים. בית המשפט דן בכל פעם בבית ספר ספציפי ומתייחס אל כל אחד מהם כאל מקרה ייחודי כאשר הוא מתעלם מהשפעת ההכרעות המצטברות של בתי ספר סלקטיביים ופרטיים והשלכותיהם על מערכת החינוך בכלל.

וכך בשיטת עוד דונם ועוד בית ספר מכרסמים בתי המשפט במערכת החינוך הציבורית ובאופן אנטי-דמוקרטי, מעל ראשיהם של המחוקקים וקובעי המדיניות, מעניקים רישיונות ולגיטימציה להקמתו של מגזר חינוכי פרטי במימון המדינה, כשהם נשענים על טיעונים מוסריים מופרכים וקביעות סוציולוגיות חסרות שחר.

למקור באתר העוקץ