מתי הפסקנו לדמיין כיצד תראה החברה הישראלית בעוד 20 שנה מהיום? מתי חדלנו לשרטט תסריטים שונים ולקיים עליהם דיון ציבורי? מתי התחלנו לחשוב שעיצוב אסטרטגיה ארוכת טווח לישראל יכולה להעשות רק על ידי חברות ייעוץ בינלאומיות?

בשבוע שעבר פירסם מינהל הרכש הממשלתי במשרד האוצר מכרז ל"מתן שירותי ייעוץ לגיבוש אסטרטגיה כלכלית-חברתית למדינת ישראל", מתוך מטרה להפוך את ישראל בתוך 20 שנה לאחת המדינות המובילות בעולם ברמת החיים של כלל אזרחיה. החברה הזוכה, שסביר שתהיה חברת ייעוץ בינלאומית, אמורה לייעץ בגיבוש האסטרטגיה הכלכלית-חברתית של מדינת ישראל. זהו ללא ספק שיאו של תהליך מיקור חוץ שנמשך כבר שנים רבות.

אכן, למיקור חוץ יש הגיון מסוים: ארגונים גדולים, לרבות משרדי ממשלה, אינם יכולים לפתח מומחיות וידע בכל תחום שבהם עליהם לעסוק. אך ההכרה בכך שלא כל הידע אגור בתוך המשרד, אין פירושה שראוי להעביר לידי חברות עסקיות החלטות מהותיות כמו קביעת סדרי עדיפויות חברתיים וכלכליים, כפי שנעשה יותר ויותר בשנים האחרונות.

כתיבת תוכנית עבודה של משרד ממשלתי אינה עניין "טכני". זהו השדה שבו מתגוששים האינטרסים השונים ביחס לקביעת סדרי העדיפויות של המשרד. זוהי ליבת עבודתו של משרד ממשלתי. גם אם ויכוח זה מושפע לעתים גם מאינטרסים מגזריים, העברתו לידיהן של חברות עסקיות בתואנה של "התמקצעות" ו"מומחיות" - כמוה כריקון המדינה מתפקידה המהותי ביותר.

שכירת שירותיהן של חברות ייעוץ בינלאומיות לניסוח אסטרטגיה כלכלית-חברתית לאומית מעוררת שלוש בעיות: ראשית, לחברות האלה, עם כל מקצועיותן ונסיונן, יש פרספקטיבה בינלאומית וגלובלית, ומן הסתם הן מקדמות תפישות כלכליות וחברתיות שתואמות פרספקטיבה זו. אך מה שיאפשר לישראל להשתלב בהצלחה בשווקי העולם, הוא לאו דווקא מה שטוב לכלל אזרחי ישראל. שנית, בדמוקרטיה מהותית ואמיתית, ההליך והשיח הקודמים להכרעה הם-הם ליבת העניין. אמנם, גם כיום הדיון הציבורי עדיין מוגבל, אבל מיקור החוצה של ההליך והחשיבה הוא מעין הצהרה שאפילו ברמה העקרונית, ממקרים החוצה את הדמוקרטיה הישראלית ושמים דגש אך ורק על התוצר הסופי. שלישית, ראוי שגוף שאמור לייעץ ולסייע לעיצוב אסטרטגיה כלכלית-חברתית לישראל, ולמעשה, לשרטט חזון לשגשוגה העתידי, יכיר לעומק את החברה הישראלית על קבוצותיה וגווניה, את ערכיה המכוננים ואת ההקשרים ההיסטוריים, הפוליטיים והחברתיים. יותר מכך, ראוי שגוף כזה יפעל מתוך אמפטיה ומחויבות לרווחתה ולשגשוגה של החברה הישראלית, על כל רבדיה. קשה לדמיין חברת ייעוץ בינלאומית שתפעל כך.

יטען הטוען: החברה לא תקבע את האסטרטגיה, אלא רק תפעל כגוף ייעוצי למקבלי ההחלטות הנבחרים. אך זוהי הנחה אופטימית מדי. מן המפורסמות שההצעה שמונחת על השולחן מתווה את הדיון ומעצבת את תוצאותיו. גם אם יוצאו ממנה סעיפים מסוימים, מסגרת הדיון כבר תהיה קבועה.

דוגמה להליך כזה היא הצעת תקציב המדינה שמגיש משרד האוצר. האם אי פעם הוצעה הצעה אלטרנטיבית או שהועלו שאלות יסוד לגבי הצעות התקציב המוגשות? ראוי היה, לכל הפחות, לפרסם מכרז לקבלת מספר הצעות אסטרטגיות, שכן בחירה אמיתית קיימת, כידוע, רק כשניצבות בפני כמה אופציות טובות.

אך שוב חוזרת השאלה: האם אנו באמת רוצים להעביר את התוויית החזון והאסטרטגיה לשגשוגה של ישראל לחברות מסחריות בינלאומיות? האם אין גוף מקומי שיכול לעשות זאת? בפעם האחרונה שבדקתי דווקא מצאתי גוף כזה. קוראים לו ממשלת ישראל.

* הכותבת היא מנהלת המחקר בבית הספר לממשל ולמדיניות באוניברסיטת תל אביב ועמיתה במכון החשיבה שחרית

מקור: http://www.themarker.com/career/1.632888