תוכנית הייצוב של 1985 נחשבת לקו פרשת מים במדיניות החברתית-כלכלית בישראל. בהתאם להשקפת העולם הרלוונטית, יש מי שרואה בתוכנית ככזו שהצילה את כלכלת ישראל, ויש מי שרואה בה את תחילת הסוף של מדינת הרווחה הישראלית. פחות מוכרת לציבור הרחב היא "תוכנית האב להפרטה" אשר אומצה על ידי ממשלת ישראל בשנת 1988, ואשר הובילה, בטווח המיידי, להפרטה של 25 חברות ממשלתיות, ובהן כמה מהחברות הגדולות במשק: כימיקלים לישראל, בתי הזיקוק, בזק, צים, אל על והשק"ם. בשנים שלאחר מכן, הוקמה ועדת השרים לענייני הפרטה (בשנת 1992), ושונה חוק החברות הממשלתיות (בשנת 1993) כדי להקל על המשך תהליכי ההפרטה. לאחר הסקירה ההיסטורית הקצרצרה, אבקש להתמקד: מי הכין את אותה "תוכנית אב להפרטה", אותה "אימצה" ממשלת ישראל? ובכן, מתברר שאת התוכנית המקיפה היחידה העוסקת בסוגיית ההפרטה, המדיניות החברתית-כלכלית המשמעותית ביותר בעשורים האחרונים, חיבר ... גורם פרטי – First Boston Bank.  

אולם כפי ששר מורה להיסטוריה בשם סטינג – History will teach us nothing: בעודנו נחשפים לנזקים המשמעותיים של הליכי ההפרטה (בין השאר – במסגרת מאבק העובדים הסוציאליים והעובדות הסוציאליות), החליט משרד האוצר שהפרטת תכנון מדיניות ההפרטה אינה מספקת: יש להפריט את כלל "גיבוש האסטרטגיה הכלכלית-חברתית בישראל ל-15 השנים הבאות". במשרד האוצר אף טרחו לציין שהכוונה היא להתקשר עם חברת ייעוץ בסדר גודל בינלאומי, כדוגמת חברת מקינזי. זו אותה חברה אשר, למי שכבר שכח, פרסמה חוות דעת, לבקשת קבוצת דלק, לפיה יישום דו"ח ששינסקי בעניין תגמולי הגז מהווה הלאמה פסולה.

אף שהנוקדנים עשויים לומר כי, בסופו של יום, ממשלת ישראל היא שתקבע אם לאמץ או לדחות את ההמלצות, מובן מאליו שעמדה זו מתעלמת מהמציאות אשר במסגרתה ההמלצות נתפסות ככזה ראה וקדש, ומאומצות באופן נלהב על ידי הגוף המזמין. הקושי במהלך זה אמור להיות ברור על פניו, אבל כדאי לפרטו: אף שלמדיניות ההפרטה יש תומכים נלהבים ומבקרים קשים, מוסכם על הכל שהמדינה אמונה על קביעת המדיניות והפיקוח על יישומה. הניסיון מלמד שישראל אינה מצטיינת, בלשון המעטה, בתחום "היום שאחרי" – הרגולציה והפיקוח על גופים מופרטים. עתה מתברר שהיא גם מתפרקת, באופן גורף וחד משמעי, מהחובה לקבוע את המדיניות האסטרטגית ארוכת הטווח.

הפקדת הסמכות לניסוח אסטרטגיה חברתית-כלכלית בידי גופים פרטיים, אם כן, יוצרת חשש כבד לניגודי עניינים (כפי שעולה מהדוגמא של מקינזי); היא יוצרת "גירעון דמוקרטי" בהפקידה סמכויות בידי אנשים שלא נבחרו לכך; היא תקשה על קבלת מידע מהגוף אשר מנסח את ההחלטה וכן תקשה על אזרחים מהשורה להשמיע את דברם בפני מנסחי המדיניות. אך קיים גם פן נוסף – החלטות מעין אלו מדרדרות את השירות הציבורי, פוגעות אנושות במורל של עובדי המשרדים ומרוקנות אותו מהאנשים הטובים ביותר. שיחות עם אנשי המשרדים השונים מעלות שבאופן קבוע מועברות ההחלטות החשובות ביותר – בתחומי התשתיות, הגנת הסביבה, הבריאות וכו' – לידי גורמים חיצוניים. עובדי המשרד אשר כמהים להטמיע את תובנותיהם לאחר שנים של עבודה בראיית עולם אסטרטגית רואים בכמיהה כיצד דווקא בשלבים המכריעים ביותר מועברות ההחלטות לידי משרדים פרטיים. ובוגרי הפקולטות הנבחרות, אשר מבקשים להשפיע על קביעת המדיניות, מבינים שכדי לעשות זאת אין צורך לבחור בין עבודה מעניינת (במגזר הציבורי) לבין שכר מתגמל (במגזר הפרטי), שהרי המגזר הפרטי הוא אשר זוכה לקבוע את המדיניות הציבורית, ולאחר מכן – ליישמה ולפקח עליה.

ולסיום, כדאי לציין את המחיר: 3.5 מיליון ש"ח. זהו הסכום המוקצב לתכנון המדיניות האסטרטגית. לא חבל?

 * הכותב הוא מרצה בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, ומנהל אקדמי שותף בפרויקט ההפרטה של מרכז חזן במכון ון ליר