מיתוס החדשנות: מי באמת אחראי למהמצאות הגדולות? - למקור בהארץ

ראש הממשלה בנימין נתניהו, כמו גם רוב הרפובליקאים בעולם, אוהב לדקלם את המנטרה הבאה: המגזר הציבורי הוא אטי, עצל וביורוקרטי, ואינו מסוגל לייצר חדשנות ומקומות עבודה, ואילו המגזר הפרטי הוא מהיר, יזמי, חדשן, יעיל - והוא זה שמייצר מקומות עבודה, או לפחות יכול לייצר אותם אם רק ישחררו אותו מכבלי הרגולציה.

נתניהו ייזכר לעד בזכות משל "השמן והרזה" שלו מהקדנציה הקודמת, שבו הסביר כיצד המגזר הפרטי הרזה והמסכן נושא על גבו את המגזר הציבורי השמן והשבע. נתניהו, כמו בעלי בריתו האידיאולוגיים בעולם, הצליח בהטמעת הנראטיב הזה - לא מעט בזכות המיליטנטיות של ועדי עובדים שלא מצליחים לפספס הזדמנות להרגיז את הציבור.

שאלו כל אזרח שאינו עובד ציבור, והוא ידקלם לכם בדיוק את תיאור המציאות הזה, כאילו זו אמת מובנת מאליה. ישנה רק בעיה אחת עם התזה של נתניהו ושל אבירי השוק הפרטי: זהו מיתוס, וזה פשוט לא נכון - במיוחד בכל הקשור ליזמות ולחדשנות טכנולוגית.

המסקנה הזאת עולה מספר חדש של מריאנה מצוקאטו, כלכלנית שהתבקשה על ידי הממשל הבריטי להכין דו"ח על חדשנות, מחקר ופיתוח בבריטניה. הטיעונים של מצוקאטו מרשימים, ברורים ומשכנעים, הם מתאימים גם למדינת ישראל, והם מזמינים חשיבה חדשה ושונה בכל הקשור לתפקיד של המדינה בקידום חדשנות טכנולוגית.

על פני שורה ארוכה של דוגמאות, מחקרים וטבלאות, מצוקאטו מוכיחה באופן משכנע את הטענה הבאה: כמעט כל ההמצאות והמהפכות הטכנולוגיות הגדולות של העשורים האחרונים הן תוצר של יזמות, מימון ופיתוח של המגזר הציבורי.

הדוגמאות מאלפות. ההחלטה של הממשל בארה"ב להטיס אדם לירח יצרה את תעשיית החלל. האינטרנט הומצא ונבנה בגרסאותיו הראשונות על ידי סוכנות של הצבא האמריקאי, שביקשה לייצר רשת מחשבים שתמשיך לתפקד גם במקרה של מתקפה גרעינית. גם תעשיית התרופות כולה מתבססת על המצאות מדעיות של מכוני מחקר ואוניברסיטאות ציבוריות, יחד עם תקציבים של משרד הבריאות האמריקאי. כמו כן, רוב הפיתוחים של הכלכלה הירוקה והאנרגיה המתחדשת נעשו ונעשים במימון ממשלתי.

פרק שלם ומפתיע במיוחד בספרה של מצוקאטו מטפל בחברת אפל ובסטיב ג'ובס, נער הפוסטר של היזמות, החזון והתעוזה של המגזר הפרטי. מצוקאטו לוקחת את האייפון, ה־פלא הטכנולוגי־עסקי של העשור האחרון, מפרקת אותו לגורמים, ובודקת אחד לאחד מי אחראי לטכנולוגיות הארוזות בתוך המכשיר הקטן והחכם הזה.

חיבור לאינטרנט? זוהי המצאה של הצבא האמריקאי. ה–GPS? זוהי רשת לוויינים עולמית שהומצאה ונפרשה על ידי ממשלת ארה"ב. מסך מגע? מדובר בפיתוח שנולד במימון ממשלתי. תקשורת סלולרית? כולה הומצאה על ידי הצבא האמריקאי. פרוטוקול התקשורת HTTP ושפת HTML? אלה הן המצאות של המכון האירופי למחקר גרעיני בז'נבה, שהוא גוף ציבורי. SIRI, התוכנה שיודעת לדבר בשפה אנושית עם המשתמש ולהפעיל את המכשיר בהנחיות קוליות? גם היא מבוססת על פיתוח של DARPA, אותה סוכנות צבאית אמריקאית שהביאה לנו את האינטרנט.

ג'ובס היה גאון, אבל הוא ואפל לא ביצעו פריצות דרך מדעיות־טכנולוגיות. הם לקחו שורה של המצאות שנולדו במגזר הציבורי, ארזו אותן במכשיר אחד בעל עיצוב וממשק משתמש מדהימים, וכך גרפו לכיסם את רוב הערך הכלכלי והמסחרי של ההמצאות הציבוריות האלה, שמומנו מכספי משלמי המסים.

המגזר הפרטי 
לא אוהב סיכונים

בצד השני של המטבע, מצוקאטו אינה נרתעת מחשיפת האמת בנוגע למגזר הפרטי - זה שאמור להיות יזמי, יעיל וחדשני. אנשי עסקים וכסף פרטי, מתברר כולל גופים כמו קרנות הון סיכון - שונאים סיכונים, ובוודאי שהם שונאים סיכונים גדולים ופרויקטים גדולים.

אנשי עסקים מעדיפים לחפש "רנטה כלכלית", כלומר הטבה עסקית או הטבת מס שתאפשר להם להרוויח תשואה גבוהה על ההון בצירוף סיכון נמוך. גם בישראל וגם בעולם יודע כל איש טכנולוגיה שאפילו קרנות ההון הסיכון הן שונאות סיכון. הן תמיד מעדיפות להשקיע בחברות הבשלות ביותר במונחים של שלבי הפיתוח הטכנולוגי, ולהשאיר את ההמצאות והפיתוח הבסיסי - שם סיכויי הכישלון ואובדן ההשקעה גבוהים - לגופים ציבוריים, לחממות ממשלתיות, ליזמים ולאנג'לים.

כמו במקרה של אפל, המגזר הפרטי הוא זה שגורף את הרווחים של המחקר והפיתוח הציבורי - מסקנה שמגובה בנתונים על הצטמקות מהירה בתקציבי המחקר והפיתוח של חברות עסקיות, אפילו חברות הנתפשות כ"טכנולוגיות".

נתון אחד דוקר את העין יותר מאחרים: בארה"ב החברות משקיעות הרבה יותר כסף ברכישה של מניות של עצמן בחזרה בבורסה, מאשר בתקציבי מחקר ופיתוח - פעולה שמעלה את מחיר המניה ומיטיבה עם המנהלים והאופציות שלהם, אך אינה יוצרת שום חדשנות.

באופן כללי יותר, מצוקאטו מתארת מציאות שבה במקום סימביוזה בין המגזר הציבורי למגזר הפרטי, אנשי עסקים הם פרזיטים המוצצים את הערך של החדשנות וההמצאות שנוצרו מכספים ציבוריים ומייצרים ממנו רווח פרטי. לעתים קרובות מדי הם גם עושים זאת מבלי לשלם תמלוגים או מסים.

הספר של מצוקאטו אינו עוסק בישראל, אבל סקירה של ההמצאות והפיתוחים הגדולים שיצאו מישראל מראה שהטיעון הבסיסי נכון גם אצלנו, אולי אפילו יותר מאשר באירופה, יפן וארה"ב. דוגמאות? בבקשה.

הקופקסון, התרופה המקורית הגדולה היחידה שיצאה מחברת טבע, היא המצאה של צוות חוקרים במכון וייצמן. היכולות של החברות הישראליות בתחומים כמו עיבוד אותות יצאו מהצבא. צ'ק פוינט והפיירוול המגן על רשתות ואתרי אינטרנט הם תוצר של פיתוח ביחידת מודיעין ידועה. התעשייה הצבאית המתקדמת שלנו, לרבות חלק ניכר מהמוצרים של חברה כמו אלביט מערכות, הן תוצר של המצאות או תקציבים ביטחוניים. המצלמה הרפואית הזעירה של גיוון אימג'ינג היא המצאה של רפא"ל.

ומה עם תעשיית הביו־טק והמכשור הרפואי ששלחה לבורסה עשרות "חברות חלום", ויצרה כמה מהאקזיטים המרשימים של העשור האחרון? רוב ההמצאות ופריצות הדרך החלו את דרכן במעבדה של רופא או מדען בבית חולים, אוניברסיטה או מכון מחקר שממומן על ידי המדינה.

כל זה אינו אומר שאין היי־טק וחדשנות בישראל בסקטור הפרטי, אבל חייבים להכיר בעובדה שהמחקר מבוצע ברובו בכספים ובסיכון של המדינה, בעוד החברות הפרטיות עוסקות בעיקר בפיתוח, מסחור ובגריפת הרווחים.

אם מרחיבים את הדיון למערכת היחסים שבין ההמצאות הציבוריות למגזר הפרטי הישראלי, רואים שגם אצלנו חברות כמו טבע וצ'קפוינט, שיצרו את העושר שלהן מהמצאות ציבוריות, נמצאות בראש הרשימה של החברות שממעטות לשלם מסים, אם בכלל.

אבל אולי כל זה טבעי, אפילו מובן מאליו? המדינה והגופים הציבוריים, בגיבוי תקציבי מסים, הם היחידים שיכולים לקחת על עצמם פרויקטים טכנולוגיים גדולים באמת, אשר הסיכון לכישלון בהם גבוה. אף חברה מסחרית הממומנת בכספי משקיעים פרטיים לא תשים אדם על הירח, לא תפצח את סודות האטום ולא תקיף את כדור הארץ בלוויינים כדי לייצר מערכת ניווט גלובלית.

הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס כתב כבר ב–1926: "הדבר החשוב עבור הממשלה אינו לעשות את הדברים אשר יחידים כבר עושים, ולעשות אותם קצת יותר טוב או קצת יותר גרוע, אלא לעשות את הדברים שלא נעשים בכלל". ייתכן, אלא שגם אז יש להכיר בכך, ולא לקנות באופן עיוור את הנראטיב של אנשי העסקים ושל הנציגים שלהם בשלטון.

אלא שמיתוס החדשנות של המגזר הפרטי ביחס למגזר הציבורי אינו הפרה הקדושה היחידה שהספר של מצוקאטו מערער. הכותבת מביאה עדויות לכך שהמגזר הפרטי אינו יותר יעיל יותר מהמגזר הציבורי. היא מראה שאין קשר ברור בין שיעור ההשקעה במו"פ בחברות עסקיות לבין חדשנות, שהבעיה של הסקטור הפרטי אינה עודף מיסוי ורגולציה, ושקרנות הון סיכון לא אוהבות סיכון. מבלי ללכת לקצה השני ולרומם את הסקטור הציבורי, מצוקאטו מבקשת להחליף את הנראטיב והתפישה הציבורית העכשיווית בכל הנוגע למקור החדשנות הטכנולוגית.

משלמי המסים 
זכאים לתגמול

בסיכום הספר מוצגות שלוש המלצות.

1. המדינה צריכה לבנות מוסדות מחקר, יזמות ופיתוח בתחומים שבהם המגזר הפרטי לא יעסוק, וליצור סביבם תדמית של מצוינות ושליחות שתמשוך אליהם את האנשים הטובים ביותר. המשמעות היא שדרוג והשקעת תקציבים במוסדות המחקר הממשלתיים - תהליך הפוך למגמה הנוכחית שבה הממשלות מקצצות בכל תקציב אפשרי.

2. מצוקאטו טוענת שעל הממשלה ליהנות הרבה יותר מפירות ההשקעה הטכנולוגית שלה, למשל באמצעות תמלוגים על הצלחות מסחריות. אלה יאפשרו לממן את המשך המחקרים, וגם ייצרו גיבוי מצד משלמי המסים, אשר יראו לנגד עיניהם את כדאיות ההשקעה.

3. הצמיחה שתיווצר מההשקעות הממשלתיות חייבת להיות יותר מכלילה. לא ייתכן, למשל, שתקציבי מדינה יביאו להמצאת תרופות, ואלה יתגלגלו לידיהן של חברות פרטיות שידרשו עבורן מחיר שרוב הציבור אינו מסוגל לשלם. בדומה, לא ייתכן שחברות שממסחרות טכנולוגיות ציבוריות ימצאו דרכים להתחמק מתשלום מסים - כפי שהתברר בחודשים האחרונים במקרים של אפל בחו"ל ושל טבע בישראל.

טכנולוגיה, מחקר, פיתוח, חדשנות ויזמות הם קריטיים: כדי שבני אדם יזכו ברמת חיים גבוהה, הם צריכים לשפר את התפוקה שלהם - ואת זה ניתן לעשות רק באמצעות טכנולוגיה ותהליכים יעילים יותר. על פי מצוקאטו, כדי להאיץ את התהליך הזה, יש להתחיל בשבירת המיתוס על המגזר הציבורי הגרוע מול המגזר הפרטי המצטיין.

במקום זאת יש לייצר שיח ציבורי, להחליט על השקעות, ולבנות מוסדות ותהליכים שיאפשרו לשני המגזרים האלה לשתף פעולה ביעילות - ולא תוך ניצול הדדי. האמריקאים עשו את זה כדי לשים אדם על הירח, עתה כולם צריכים לעשות את זה כדי להתמודד עם התחממות כדור הארץ ועם שאר האתגרים הגדולים שעומדים בפני האנושות.