יו"ר ההסתדרות עופר עיני אולי לא יודע, אבל המאבק שלו במשרד האוצר על קליטת עובדי הקבלן במגזר הציבורי הוא למעשה התנגשות של אידיאולוגיות. בצד אחד ניצב הוא עצמו עם דרישתו לקליטה מסיבית של עובדי הקבלן במגזר הציבורי. בצד השני ניצב משרד האוצר, המעוניין להמשיך את מגמת המגזר הציבורי "הרזה" שבה החל ב־2003 השר בזמנו בנימין נתניהו.
אף אחד מהצדדים לא יאמר זאת, אבל הוויכוח המתנהל כעת הוא בעצם על הגדרת הליבה של שירות המדינה והמגזר הציבורי. השאלה המרכזית היא היכן מתחילה ונגמרת אחריות המדינה לספק לאזרחי המדינה שירותים בעצמה. למעשה, הוויכוח הוא על דמותה של המדינה.
 |
| הפגנה נגד העסקתם של עובדי קבלן מול בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (ארכיון) |
צילום: עמית שאבי |
הליבה היא למעשה מילה נרדפת לעיקר הפעילות של גוף עסקי או ציבורי מסוים, אם מדובר בייצור מוצר ואם באספקת שירותים. מאז שנות התשעים, וביתר שאת מאז כהונתו של נתניהו במשרד האוצר, הגישה היתה לצעוד לכיוון של יצירת מגזר ציבורי רזה - כזה המגדיר את הליבה שלו כמימון ורגולציה ולא כתפעול בשטח.
כדי להבין זאת כדאי להתבונן, למשל, על השינויים שהתחוללו במעונות לנשים מוכות, בפנימיות לנוער חוסה או בשירות האומנה לילדים בסיכון. כל אלה היו בידי המדינה או הרשויות המקומיות עד לפני כמה שנים והופרטו. כך כיום מתופעלים שירותי רווחה אלה על ידי עמותות או חברות קבלן. המדינה מצדה מממנת את פעילות הגופים שזכו במכרז, מפקחת על מעשיהם, קובעת את רמת השירות ואמורה לוודא שהשירות ניתן כפי שצריך.
עיני אמנם מעוניין כי השינוי יחל בעובדי הניקיון, אך מקווה שלאחר מכן הוא ימשיך ויגיע גם לעשרות אלפי עובדים סוציאליים, מורים, אחיות ועוד עובדי ציבור לכל דבר שמקבלים את תלוש השכר מחברת קבלן. מבחינתו של עיני, עובדי הניקיון הם רק סמלו של המאבק הנוכחי, שכן עם השומרים הם מהווים את המגזר שספג הכי הרבה עוולות ופגיעה בזכויות. דברים אלה נכונים הן בהקשרם של מי שאמונים על ניקיון מסדרונות משרדי הממשלה והן בהקשרם של מי שצחצחו את שירותי המפעלים ברחבי הארץ.
במשרד האוצר בראשות יובל שטייניץ מבינים את העניין הזה היטב. כששר האוצר אומר שלמשרדי הממשלה אין היכולת לתפעל עובדי ניקיון ולדאוג לרכישה של אקונומיקה - הוא בעצם מתכוון כי עובדי הניקיון הם לא הסיפור. המאבק האמיתי המתנהל כאן הוא על דמותה של הליבה. האם ליבה זו תהיה רזה - כפי שנתניהו תכנן בעבר - או טיפה יותר שמנמנה, בין השאר באמצעות הכנסתם של 20 אלף עובדים סוציאליים ומורים למעגל ההעסקה הישירה של המדינה.
קשה לתת שם ברור לשתי האידיאולוגיות המובילות את ההסתדרות והאוצר, כיוון ששני השמות האפשריים יתקשו להכניס את התנהלות שני הצדדים לתוך התבנית המוכרת. עם זאת, במודע או שלא, התנהלותו של עיני משרתת את האידיאולוגיה הסוציאל־דמוקרטית, בעוד שרצונותיהם של אנשי האוצר מהווים סוג של המשך לאידיאולוגיה הניאו־ליברלית של נתניהו.
בכל מקרה, עיני הוא קודם כל פרגמטיסט. עם זאת, המאבק שהוא מנהל למען עובדת הניקיון הוא בעצם מאבק על דמותה העתידית של המדינה. הוא מעוניין לראות תמונה שונה בסוף התהליך, בעוד האוצר רוצה לשמור את זו הקיימת כיום.
התוכנית ליצירת מגזר ציבורי רזה יותר יושמה לאורך השנים, עד שהחלו באחרונה לצוץ בה סדקים. היה זה דווקא הממונה לשעבר על התקציבים באוצר אודי ניסן שאמר לפני כשנתיים כי יש מקום להפסיק את ההרזיה הכפויה. אולם השיא הגיע במחאה. לא כל 400 אלף האיש שיצאו לכיכרות הערים רצו להרחיב את ליבת המגזר הציבורי, אבל המסר שלפיו המדינה אינה מספקת את השירותים שלהם היא מחויבת היה ברור. המחאה קראה להשבת המטוטלת לאיזון אחר, וההרזיה נעצרה. לעיני נותר רק לקפוץ על העגלה ולהיאבק באוצר.
"העולם המודרני מראה כי כל אחד צריך להתמקד בתחום הליבה שלו, ולקבל את השירותים המשלימים מחברות אחרות שזו הליבה שלהן - ניקיון שמירה, הסעדה וכד'", אמר אתמול ל"כלכליסט" הממונה על התקציבים באוצר גל הרשקוביץ. "גם כשאני קונה שירותים, עדיין אני אחראי על השירות וגם מממן אותו וקובע את המדיניות. כל השוני כאן נוגע לכך שאני קונה את השירות מגוף חיצוני".
אולם כאן נשאלת השאלה - מי אמור לקבוע מהי הליבה. הרשקוביץ טוען כי "מי שקובע מהי הליבה הוא הגוף האחראי על הנושא, בין אם זה המשרד הממשלתי ובין אם זו העירייה". כל זה אולי נכון, אבל רק ברמה התיאורטית.
מנכ"ל משרד הרווחה נחום איצקוביץ', לדוגמה, הודה בכנס אשתקד כי המחסור בתקנים שנכפה עליו על ידי אגף התקציבים הוא הסיבה לכך שהוא מוציא שירותים למיקור חוץ. גישת "השמן והרזה" שמיישם משרד האוצר בשנים האחרונות עצרה הלכה למעשה כמעט את כל תוספת התקנים במשרדי הממשלה השונים, למעט במקרים חריגים. איצקוביץ', צריך לומר, דווקא לא חושב שהוצאתם של שירותי רווחה לעבודות קבלן היא שלילית.
מי שרואה את נושא הליבה באור אחר לגמרי מזה של הממונה על התקציבים הרשקוביץ היא עו"ד טלי ניר, מנהלת המחלקה לזכויות חברתיות־כלכליות באגודה לזכויות האזרח. בעיניה, "יש לעבור להעסקה ישירה בשירות המדינה ובגופים ציבוריים בכל ההיבטים של עבודתם, למעט מקרים חריגים שבהם יש צורך אמיתי במילוי כוח אדם זמני. התקשרות עם חברות שירותים צריכה להתאפשר רק כשמדובר בשירות חד־פעמי באופיו".
"אין שום הצדקה לעמדת הממשלה והאוצר המסרבים לקלוט עובדי קבלן באשר הם בנימוקים מגוחכים, כמו הנימוק שהם אינם יודעים כיצד להעסיק אותם", היא מבהירה. "בעבר כל עובדי הניקיון, השמירה, ההסעדה ובוודאי מורים ועובדים סוציאליים, היו עובדי השירות הציבורי, כך שידעו להעסיק אותם. יכולים לעשות זאת גם היום".
לכאורה לא אמורה להיות בעיה ליישם את דבריה של עו"ד ניר. אם להיות מעט בוטים, אז לאשה המוכה, לנער החוסה או לתלמיד שצריך לקבל את החיסון לא משנה מי הגוף הרשום על תלוש השכר של העובד הסוציאלי במעון או של האחות בבית הספר.
בפועל המציאות שונה, וכבר לא ברור אם מדובר בבעיה שהיא מבנית לכל הפרטה שהיא או פשוט בביקורת לקויה מאוד מצד המדינה. לדוגמה, בעשור האחרון, מאז שהחל משרד הרווחה להפריט את ליווי משפחות האומנה נרשמה תחלופה גבוהה של העובדים הסוציאליים בשירות זה, לרוב בשל תלונות על שכר נמוך ותנאי עבודה לא פשוטים. העמותות שזכו במכרזים למתן שירותים אלה, עשו זאת בין השאר בזכות מחירים נמוכים יחסית שהציעו לעומת המתמודדות האחרות. לאור זאת קל להעלות את הטענה שהמחיר הנמוך משמעו שכר נמוך לעובדים ושירות לקוי לאזרחים.
למרות זאת, באוצר מתעקשים כי ההפרטות מאפשרות גם שיפור של הביקורת והרחבת האכיפה של חוקי העבודה. זאת גם לצד קביעת תעריפים מינימליים שיבטיחו כי המתמודדים במכרזים לא יציעו מחירים, שלא יאפשרו להם לשלם את מלוא השכר והזכויות של העובדים.
הרשקוביץ סבור כי דווקא הפרטת שירות היא הדרך לשיפור שירות. "כשאתה לא עסוק בשוטף ולא עסוק בתפעול עובדים, אתה יכול באמת להתמקד בפיקוח ובקרה. כאשר מדובר בקניית שירותים אפשר להתמקד בעיקר, וזה אומר לקבוע את רמת השירות, לפקח עליו ולוודא שהוא ניתן בצורה טובה", אומר הממונה על התקציבים. "באמצעות חברות הקבלן אתה מצליח הרבה פעמים לתת את השירות ברמה גבוהה וביעילות, בכפוף לכך שלעובדים הללו משלמים שכר הוגן וזכויות סוציאליות".
אם כך, אז מה הבעיה? עו"ד ניר טוענת כי "האמירות של האוצר על כך שרגולציה ומימון מצדם יפתרו את הבעיה, נראות בשלב זה כמו הבטחות בעלמא שאין מאחוריהן דבר", היא אומרת. "הרי במשך שנים ארוכות ועד עצם היום הזה הממשלות לא חוקקו את החוקים המלאים הנדרשים כדי להבטיח את זכויות עובדי הקבלן, ולא דאגו שעובדי הקבלן המועסקים אצלן בעקיפין יקבלו שכר הוגן ואת מלוא זכויותיהם. צעד בונה אמון בכיוון הזה שהממשלה היתה יכולה לעשות הוא להגביר את אכיפת החוקים הקיימים. אבל אפילו את זה היא לא עושה. רק לפני שבוע קיבלה הממשלה החלטה שלא להגדיל את מספר הפקחים הממונים על אכיפת זכויות עובדים, אף שיש היום רק מספר זעום של כ־50 פקחים על משק שלם, שאינם מצליחים להתמודד עם ההפרות הרבות של חוקי העבודה הקיימים".
